פסק-דין בתיק ע"פ 597/05

ס. הנשיא השופט ש. ברלינר [אב"ד]:

1.         המערערת ירשה מאמה המנוחה שנפטרה בשנת 1998 בנין הנמצא ברח' הרצליה 23 א' בחיפה, שנבנה בשנות ה - 30 של המאה הקודמת והכיל שתי קומות. ביום 25.6.99 מצא מפקח הבניה מטעם המשיבה כי בצד הצפוני בתוך הבנין נבנית תקרה מבטון בשטח של כמעט 60 מ"ר, ולאחר מכן נמשכה הבניה בחלוקת השטח שמעל התקרה ובניית 3 דירות כשבכל אחת חדר, מטבח, ושירותים.

2.         לבניה האמורה לא התבקש ולא ניתן היתר, ולפיכך הואשמה המערערת בבית המשפט לענינים מקומיים בחיפה (בפני כב' השופטת קנטור, ת"פ 1479/99) בעבירה של הקמת בנין, בצוע עבודה בבנין ללא היתר ואחריות לעבודה הטעונה היתר - לפי סעיפים 145(א)(2), 204(א) ו- 208(א) לחוק התכנון והבניה תשכ"ה - 1965.

3.         משכפרה המשיבה באישום שמעה כב' השופטת קנטור את העדויות: מטעם המשיבה העיד מפקח הבניה מר ולדימיר אודלר והוגשו מסמכים ותמונות. המערערת לא העידה, והסתמכה על חוות דעת של המהנדס שאול דיטל, על מסמכים שהגישה, ועל עדותו של בעלה מאיר דרייפוס.

4.         כב' השופטת קנטור נתנה אמון בעדותו של המפקח, שקלה את העדויות שהיו מונחות בפניה, והחליטה בהכרעת הדין המפורטת מיום 14.6.05 להרשיע את המערערת בעבירה המיוחסת לה בכתב האישום.  לאחר שמיעת הטיעונים לעונש הטילה כב' השופטת קנטור על המערערת את העונשים הבאים : קנס בסך 3,500 ש"ח או 30 ימי מאסר תמורתו, תשלום מסי בניין כפולים בסך 1,547 ש"ח, צו הריסה לבנייה נשוא האישום שייכנס לתוקפו ביום 14.6.06, וכן רישום הערת אזהרה במשרדי רישום המקרקעין לגבי הבנייה בגינה הורשעה המערערת.

            הערעור מופנה נגד הכרעת הדין וכן כלפי גזר הדין. לטענת המערערת, אין להרשיעה בעבירת הבניה משום שהנטען בכתב האישום לא הוכח בעדויות שהוגשו, ובאשר לגזר הדין נטען כי אין להחזיר את המצב לקדמותו, שכן היתה בעבר תקרה ישנה בבנין, אותה לא ניתן להחזיר. יתר על כן, לשיטת המשיבה אם יוחזר המצב לקדמותו "אזי יהרס כל הבית".

5.         בהכרעת הדין בחנה כב' השופטת קנטור בהרחבה את העדויות שעמדו בפניה. מטעם המאשימה העיד המפקח שטיפל בתיק מטעם עיריית חיפה. המפקח העיד כי בעת שביקר במקום ביום 20.6.99 מצא חלל ריק שגובהו כגובה קומת הקרקע שהייתה קיימת דאז, ואילו ביום 24.6.99 מצא כי החלל חולק לשניים על ידי בניית תקרה חדשה בשטח של 57 מ"ר ונוצרו בפועל 2 קומות. כן העיד המפקח כי בסיור במקום ביום 19.8.99 מצא כי בקומת הקרקע ובקומה החדשה מבוצעות עבודות בנייה ליצירת יחידות דיור, אשר לא היו קיימות במועד ביקורו הקודם. באמצעות המפקח הוגשו תמונות שצילם במקום (ת/1 - ת/3).

מטעם ההגנה העידו 2 עדים - המומחה שאול דיטל (להלן - מומחה ההגנה) וכן בעלה של המערערת, מאיר דרייפוס, אשר באמצעותו הוגש מכתב שקיבלה אמה המנוחה של המערערת בשנת 95 (נ/4) מעיריית חיפה. מומחה ההגנה טען בעדותו ובחוות דעתו (נ/3), כי מ- ת/1 - ת/3 לא ניתן לראות שאכן מבוצעת פעולת בניה וכי מסיור במבנה הוא למד כי התקרה קיימת מזה שנים.

            כב' השופטת קנטור קבעה כי עובדות כתב האישום הוכחו בפניה מעבר לספק סביר. עדות המפקח נמצאה אמינה ועומדת במבחן ההיגיון ומנגד נקבע כי עדותו של מומחה ההגנה אינה רלוונטית מאחר והוא ביקר בבית למעלה מ- 5 שנים לאחר המועד הנטען בכתב האישום. לאור כל אלה הורשעה, כאמור לעיל, המערערת בעבירות שיוחסו לה.

5.         עמדתי היא כי יש לדחות את הערעור על הכרעת הדין.

            כב' השופטת קנטור מצאה לנכון להסתמך על עדותו של המפקח ומנגד סברה כי עדותו של מומחה ההגנה אינה רלוונטית. כב' השופטת קבעה כי עדות המפקח הייתה אמינה ומהימנה עליה, ועל סמך כך קבעה את ממצאיה העובדתיים. המדובר הוא, אפוא, בממצאים עובדתיים וההלכה היא שערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאים שכאלה אשר נקבעו על יסוד מהימנות העדים, אלא במקרים יוצאים מן הכלל. במקרה דנן, עיון בפרוטוקול הדיונים בערכאה הראשונה וכן בחומר הראיות שעמד בפני כב' השופטת קנטור, מביא למסקנה כי קביעותיה של כב' השופטת היו נכונות ומבוססות ולפיכך אין אנו מצויים בגדרו של היוצא מן הכלל.

            לגופו של עניין, אכן יש להעדיף את עדותו של המפקח מטעם המאשימה על פני עדותו מומחה ההגנה, שהרי זו ניתנה על סמך ביקור שערך בבית למעלה מ- 5 שנים לאחר ביצוע העבירות הנטענות בכתב האישום, וצדקה כב' השופטת קנטור בקביעתה כי חוות דעתו של אותו מומחה אינה יכולה להיות רלוונטית במקרה דנן. מכאן למשל, שאין בקביעת המומחה בסעיף 2 לחוות דעתו כי מסיור במבנה למד הוא כי התקרה קיימת מזה שנים, כדי להפריך את עדותו של המפקח לפיה התקרה האמורה נבנתה במהלך שנת 99. בנוסף לאמור, צדקה כב' השופטת קנטור בקביעתה כי : "אין חולק כי על פי ההיתר המקורי מדובר במבנה בן שתי קומות וכי החלוקה לשלוש דירות בכל קומה אינה מותרת על פי ההיתר", ומכאן שנכונה גם הייתה הקביעה לפיה הבנייה שנעשתה בבית הייתה בנייה שלא כדין המחייבת היתר.

6.         הטענה העיקרית עליה נסמך ערעור זה היא כי המערערת ירשה את הבית מאמה המנוחה וכי כבר בעת קבלת הבית בירושה הוא כלל שלוש קומות, היינו התקרה החדשה כבר הייתה קיימת. הראיה לכך היא, לטענת המערערת, מוצג נ/4. המדובר הוא במכתב מיום 19.3.95 (ולא 15.9.95 כפי שנכתב בהודעת הערעור) מאת אגף הגביה של עיריית חיפה אל אמה המנוחה של המערערת. לטענת המערערת, מ- נ/4 עולה כי המנוחה נדרשה לשלם ארנונה בגין חלק מאותה תקרה, ומכאן שהתקרה הייתה קיימת עוד בשנת 1995, היינו לפני שהבית עבר לבעלות המערערת. דינה של טענה זו להידחות, שכן לא ניתן ללמוד מ- נ/4 כי עובר לשנת 1995 הייתה קיימת תקרה ולפיכך קומה שניה לבית בן 3 קומות. כל העולה מ- נ/4 הוא כי מעל קומת הקרקע של הבית הייתה קומת גלריה בשטח של 25 מ"ר. אין מדובר בקומה שניה שלמה ובמידה וזו אכן הייתה קיימת, עולה השאלה מדוע רק חלק ממנה (25 מ"ר) סווג כגלריה ונדרשה בגינו ארנונה.

            לעניין חלוקת הקומה החדשה ל-3 דירות, הרי שאין מדובר ב"שינוי פנימי", כמשמעותו בסעיף 145(2) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965. החוק קובע כי שינוי פנימי הוא זה "שאינו נוגע לצד החיצוני של הבנין, אינו פוגע בחזיתו או במראהו או בשלד של הבנין או ברכוש משותף או בצנרת או ציוד אחר המשרתים גם דירות אחרות, אינו פוגע בזולת ואינו משנה את שטחה של הדירה למעט תוספת של שטח מרפסת שנסגרה כדין או את מספרן של יחידות הדיור".   ברור איפוא, שיצירת קומה (אפילו פנימית) נוספת בתוך הבנין ובניית 3 דירות חדשות שלא היו קיימות כלל קודם לכן, היא בניה המחייבת היתר ובצדק הרשיעה כב' השופטת קנטור את המערערת בבנייה ללא היתר בכל הקשור לחלוקה ל-3 דירות.

            לאור כל האמור, עולה כי בצדק קבעה הערכאה הראשונה כי הוכח בפניה מעבר לספק סביר כי המערערת ביצעה את העבירות המיוחסות לה בכתב האישום. על כן, מוצדק לדחות את הערעור על הכרעת הדין.

7.         לעניין העונש אשר הוטל על המערערת בגזר הדין: גזר הדין נוטה בבירור לקולא והקנסות קלים ביותר. לעניין הערת האזהרה, לאור טענת המערערת כי אם מה שנבנה שלא כחוק ייהרס, ייהרס כל הבנין, מוצדק לרושמה על כל היחידות בבנין, וגם בהחלטה ליתן צו הריסה, אין להתערב.   

8.         לאור כל האמור לעיל, אני מציע כי נדחה את הערעור, הן לענין הכרעת הדין והן באשר לגזר הדין.